זו היתה השנה שהיתה

בתקופת חיי בקיבוץ המשפט "זו היתה השנה שהיתה" היה מיוחס למסיבת ראש השנה בה סיכמו את האירועים הגדולים והמשמעותיים שקרו במהלך השנה החולפת. נכון. אנחנו לא בספטמבר אלא בדצמבר, אבל נראה ששנת 2020 בהחלט צריכה שיסכמו אותה, יארזו אותה יפה בסרט וישגרו אותה הלאה מכאן.

2020 שלי החלה באובדן גדול. קמנו מהשבעה של אבא שלי מנו ברק ז"ל, ישר ל"חגיגות סוף השנה" כשהנפש כואבת ופצועה ולא היתה בי שמחה, או צהלה או תחושת חגיגה. רק תחושת אובדן מאוד גדולה עטפה אותי בתחילתה של השנה החדשה.

ינואר, חודש ה"שלושים" היה מטלטל. הרגשתי כמו בבועה. מדברים איתי, אני מדברת עם אחרים אבל הראש לא מחובר ללב, לנפש. אני מרגישה בבועה. הכל חולף מעלי או מתחתי. לא נכנס פנימה.

במנהגי האבלות היהודים ניתן למצוא הרבה יופי וחכמה.

שבוע ראשון לאובדן - המשפחה הגרעינית עוצרת מכל מלאכתה ויושבת שבעה ימים. מתכנסים. מתאבלים.

חודש ראשון לאובדן - מתחילים לחזור לשגרה. לחזור למציאות - אבל לא לגמרי. חוזרים לקבר לגילוי מצבה לאחר 30 יום.

"כואב אבל פחות" כתב יהודה פוליקר, ואני אשנה ל"כואב אבל אחרת". הכאב הוא אותו הכאב, אבל הוא מקבל צורות וגוונים שונים במהלך הזמן שעובר בשנת האבל הראשונה ולאחריה.

בפברואר, אני כבר מאופסת חוזרת לעצמי ומוכנה לחזור לשיגרה ברוכה של עבודה ויצירה ועשייה, אך העולם כבר בבעיה. האטה בשוק ובהזדמנויות התעסוקה מורגשת כבר בארץ ותהליכים שהחלו נעצרו בן רגע והינה אנחנו כבר בחודש מרץ - סגר ראשון... סגר שני... ועכשיו סגר שלישי.

שנה שהחלה בסגר ומסתיימת בסגר ונראה שאין בה שום דבר בסדר.

ובכל זאת.....

אחרי הפתיחה הכל כך קודרת, אני רוצה לשתף אתכם גם בכל הדברים היפים והטובים שקרו לי השנה ולמרות הקורונה, או שאולי בזכות הקורונה, ראיתי וחוויתי הרבה יופי וטוב.

סגר ראשון - דלתות נסגרות ודלתות נפתחות

סגרו לילדים את המסגרות והכניסו אותם הביתה 24/7.

אחרי השוק הראשוני וההתאפסות של כולנו על "סדר עולמי/יומי" חדש, אני מתחילה לראות את היופי.

אני רואה את היצירתיות המופלאה של נועה, את יכולת החשיבה, האלתור והבגרות שלה. אני זוכה לראות את איתי הופך מתינוק לילד מתוק, ממזר וחכם כשד. אני רואה את מערכת היחסים של נועה ואיתי נרקמת ומתהדקת. אני רואה אותם והלב מתרחב.

כן. היו רגעי משבר וקושי ומריבות ולפעמים צעקות ודמעות (גם שלהם ושם שלנו), אך בהינתן המציאות המעוותת שאליה נקלענו, אפשר לומר שאת הסגר הראשון צלחנו כמשפחה מאוחדת, מחוזקת, שמחה ומאושרת.

דלת אחת נסגרה ואחרת נפתחה

החל ממרץ סגרו לי את חדר הכושר. משגרת 3 אימוני קרוספיט בשבוע, מצאתי את עצמי סגורה בבית בלי מכשירים, בלי משקולות ובלי מאמן. כל מי שחשב שיש לי את הזמן או החשק למערכי אימון באינטרנט או בזום, לא היה מעולם בסגר בבית עם שני ילדים קטנים.

אחרי שבועיים נשברתי ויצאתי לרוץ.

בהתחלה בטווח ה- 500 מטר סביב הבלוק ואח"כ 500 מטר לכיוון השדות ואח"כ כבר מותר לרוץ כמה שרוצים ולאן שרוצים ואז מ- 3 ק"מ סביב הבלוק, אני מגדילה ל 5 ק"מ, 6 ק"מ, 7 ק"מ והינה סגר שלישי ואני כבר גומעת 8 ק"מ לפחות פעמיים בשבוע.

דלת אחת נסגרה ואחרת נפתחה

בחודש מאי הייתי אמורה לנסוע לשליחות קולינרית מטעם הסוכנות היהודית ושותפות חדרה עירון בארה"ב. בחודש פברואר עוד הספקנו להיפגש כל משתתפי המשלחת ולהתחיל לתכנן את הנסיעה. בחודש מרץ כבר הכל נדם. נסגר. אבל גם נפתח. חיבורים לאנשים חדשים ומעניינים, מפגשי אפיה ובישול דיגיטליים טראנס אטלנטיים עם אחינו בתפוצות והזדמנות להכיר ולהיות שותפה לפעילות מבורכת וחשובה המחברת בין אנשים באמצעות עשייה משותפת והרבה אהבה.

דלת אחת נסגרה ואחרת נפתחה

סגר ראשון נגמר ואיתו המחשבה על חזרה לשגרה. המשק בטלטלה, השוק קשה ומתוך הקושי אני מבינה שהגיע הזמן להיות יצירתית. הילדים שוב במסגרות וזה הזמן להזניק את הבייבי של 'מאיפה המתכון?' ולקחת אותו שניים - שלושה צעדים קדימה.

עמוד הפייסבוק של מאיפה המתכון? צובר עוד ועוד עוקבים, הפוסטים שלי זוכים לחשיפה והיענות, מה שמשמח וממלא אותי מאוד. אני מחליטה לשפצר את האתר, משנה עיצובים ומיקומים, מוסיפה עמודים וטפסים ומתחילה לקדם את מפגשי האפייה שאני מעבירה.

עסק חדש נולד.

מפגש אחד ועוד אחד ועוד אחד ודי. סגר שני. הכל נעצר.

לוקחת את הזמן בכדי לחדד מסרים ולשפר מוצרים.

מהסגר השני אני כבר יוצאת עם הזמנות, בקשות וסדנאות שזוכות לתשבחות רבות.

עוד דלת שנפתחה ואני עוברת בתוכה

במהלך חודש יוני לקחתי על עצמי משימה - לעשות 10 ימים של ניקוי גוף.

לא ארחיב על איך היה ומה היה, כי כבר כתבתי על כך בכתבה ניקוי "רעלים" האומנם? (מוזמנים לקרוא מיד אחרי שתסיימו כאן 😉)

ובכל זאת כמה מילים....

לא היה פשוט, אבל היה טוב והיה חשוב ומעבר להרגשה הפיזית והנפשית והירידה המשמעותית במשקל, הניקוי הזה פתח לי צוהר לעולמות חדשים, שאומנם ידעתי על קיומם (והיו גם תקופות שהתמסרתי להם), אבל הם לא הצליחו להפוך אצלי לשגרה. הפעם התעמקתי עוד בעולמם של הטבעונים ובעולמם של הצליאקים, התחלתי להנביט ולגדל תבלינים, נכנסתי לקבוצות פייסבוק, גיליתי בלוגרים ובלוגריות נפלאים המפתחים מתכונים מאלפים וטעימים במגוון של סוגי מזונות - שייקים, מרקים, מאפים ומתוקים ומכל העושר הזה יצרתי מטבח משולב ומאוזן ובעיקר שמח ובריא - לגוף ולנפש.

במהלך הכתיבה, עברתי על גלריית התמונות שלי בכדי להיזכר בכל מה שהכנתי בשנה האחרונה ויש עושר מטורף של דברים. לא על כל המתכונים אכתוב היום. על חלקם כבר כתבתי כאן בבלוג, על חלקם כתבתי בפוסטים השונים בעמוד הפייסבוק או באינסטגרם שלי (דרך אגב, ממליצה לכם בחום ובאובייקטיביות רבה לעקוב אחרי העמודים של מאיפה המתכון? - יפה, נחמד וטעים שם...)

אז על מה כן אכתוב לכם? על מנות ממש מיוחדות שאני ממליצה לכם בחום לנסות ולאמץ....

את הפנקייק הקוריאני של גיל גוטקין בעל הבלוג מבשל ואוכל הכרתי ממש במקרה.

באחד משיטוטי בקבוצת הפייסבוק "מטבח ללא בזבוזים" נתקלתי בשאלה של אחת הגולשות שכתבה כך: נתקעתי עם 5 ק"ג של בצל ירוק. מה עושים?

תהיתי איך מגיעים למצב שבו "נתקעים" עם 5 ק"ג בצל ירוק. צחקתי והמשכתי הלאה.

מספר שבועות לאחר מכם, מצאתי את עצמי עם שתי חבילות גדולות של בצל ירוק, שלמרות שנרכשו עם כוונה גדולה, נשארו יתומות במקרר. ראיתי את כמות הבצל הירוק והתחלתי לצחוק. הינה גם אני "תקועה" איתו.

אז מה עושים?

חוזרים לקבוצה, מריצים חיפוש, מוצאים את הפוסט ומתחילים לצלול לתוך ההמלצות. בין כל ההמלצות מצאתי גם את הפנקייק הקוריאני. סקרן אותי, אז קראתי. ואז הכנתי.

המרכיבים פשוטים. ההכנה מהירה וקלה, ותוך רבע שעה יש מעדן שלא מהעולם עם טעם וניחוחות אסייתיים פר אקסלנס.

אל תוותרו על הרוטב, ואל תפחדו להשאיר את הפנקייק על המחבת החמה - ככל שהבצל "שרוף" וקריספי יותר - כך הוא טעים יותר.

מאז הפעם הראשונה שהכנו, התחלנו לקנות בצל ירוק "שיהיה במקרר" כי מי יודע מתי נרצה להכין את המנה שמתאימה בול כארוחת ערב קלילה עם כוס בירה קרה.

מנה נוספת נהדרת ומושלמת גם היא לארוחת ערב קלילה, היא מנת הסוקה שלמדתי אודותיה מהבלוג הקסום של יובל שירה אכילה.

למנת הסוקה הגעתי תוך כדי חיפושי אחר מאכלים שאוכל לנצל בהם את קמח החומוס שקניתי במסגרת ניסיונותיי לאפות את הלחם המושלם ללא גלוטן (רמז - עוד לא ממש מצאתי...)

זו מנה נפלאה, קלה להכנה מחומרי גלם הכי בסיסיים שיש: קמח חומוס, מים, שמן זית, פלפל שחור ומלח. זה הכל. מכינים בקלות, עורמים סלט ארוגולה / רוקט / נבטים או כל סלט עלים מרענן שתרצו ויש לכם מאפה קריספי, טעים, קליל ומרענן.

אנחנו הוספנו קצת פרמז'ן להשלמת המראה והטעם של הסלט אך בהחלט מי שטבעוני או שלא אוהב פרמז'ן (אם יש כזה אחד בעולם) יכול לוותר. המנה מושלמת גם בלי.

מנה נפלאה שגם אם אין לכם קמח חומוס בבית, הייתי ממליצה לכם לרכוש ולהכין. לא תצטערו.

בניסיונותיי לצמצם גלוטן ולמצוא תחליפי לחם ומאפים ללא גלוטן, נחשפתי לבלוג המופלא של אסי רוז.

גם אם אתם לא בעניין של צמצום גלוטן - כנסו לבלוג שלה. הסיפורים, הצילומים והמתכונים כל כך נפלאים ומגרים שתרצו להכין הכל מהכל. בלא מעט מתכונים יש חלופות למי שרוצה ללכת את כל הדרך ולוותר גם על מוצרים מהחי (חברינו הטבעונים האהובים), ואסי רוז עושה שימושים נפלאים בקמחים שונים, נגישים וטבעיים כך שהאפיה ללא גלוטן הופכת למשימה די פשוטה ובעיקר טעימה.

בחרתי עבורכם שני מתכונים מומלצים ולמען האמת מאוד פשוטים:

המתכון הראשון הוא מתכון לעוגיות תמרים/שוקולד/ריבה או כל מילוי שתבחרו להכניס בעוגיות המגולגלות הנפלאות שלה. כפי שתראו במתכון ניתן לשחק עם הקמחים השונים ולעשות שילובים בהתאם למה שיש בבית. אני הכנתי את העוגיות בשילוב של קמח שקדים וקמח שיבולת שועל ויצא נפלא.

המתכון הנוסף הוא מתכון חדש שעלה לפני מספר ימים לבלוג ונועה בחרה שנכין אותו ומיד התאהבנו כל המשפחה - קרפ שיבולת שועל בגרסה הטבעונית.

הילדים ביקשו לארוחת הערב את הקרפים במילוי גבינה לבנה ואני הרשתי לעצמי להתפנק עם מילוי ריבת תות - הכי זיכרונות ילדות מהקיבוץ שיש. יאמי.

שתי דקות עבודה, עוד 3 דקות הכנה על המחבת ויש לכם פתרון נפלא לארוחת ערב לילדים או ארוחת בוקר בשבת.

יש משהו יפה ומעשיר בחיפוש אחרי המתכונים והשילובים החדשים. השיטוטים האלו ברחבי הרשת בין חומרי גלם והמתכונים החדשים לי, חשפו אותי לבלוגים נפלאים, עשירים ומלאי תוכן, ידע, רוח והשראה. זה נכון שתמיד קל יותר לחזור לאותם בלוגים ידועים ומוכרים, אבל יש משהו קסום במפגש עם כותבים חדשים הנותנים "טוויסט" גם במתכונים ובעיקר בכתיבה, בסיפורים ובחשיבה.

אולי לא תאמינו לי, אבל עד השנה הזו, לא השתמשתי בטורטיות. תמיד הן נתפסו אצלי כמוצר שאקנה רק כשאכין ארוחה מקסיקנית (רמז - זה עוד לא קרה). יש לי חלום על ארוחה מקסיקנית. פעם מזמן כשהייתי

סטודנטית באוניברסיטת בן גוריון, חברתי היקרה אורי היתה מכינה לנו סעודות על טהרת האוכל המקסיקני העשיר והמגוון ומאז בכל פעם שאני נתקלת במתכון או צילום של טורטיות, קסאדיות, טאקו או צ'ילי קון קארנה, אני נתקפת געגוע.

כך קרה לי עם המנת הטוסט מקסיקני קאסדיה של זוהר לוסטיגר בשן בעלת הבלוג המשובח לאכול טוב.

הצילום הרס אותי ומיד החלטתי שאני חייבת להכין. גם אם לא ארוחה מלאה, לפחות את הקסאדיות האלו אני חייבת להכין. המנה עשירה בתרד וגבינות ונפלאה, טעימה וממכרת ביותר. מאז אני מכינה את המנה בווריאציות שונות. לא תמיד יש לי תרד בבית, ומגוון הגבינות משתנה במקרר אבל הרעיון הוא אותו רעיון: זורקים על המחבת החמה, ממלאים במיקס גבינות (פטה, בולגרית, קשקבל, צהובות, פרמג'ן....ממש לא חשוב איזה), מקפלים, מחממים ומגישים.

עוד פתרון נפלא לארוחה מהירה וקלילה שמתאימה לכל המשפחה.

וידוי נוסף לסוף שנה - רק השנה התחלתי להכין חלות לשבת.

זה לא שלא הכנתי בעבר. שנים שאני עובדת עם שמרים ומכינה גם לחמניות ומיני מאפים, אבל חלה לשבת - כזו שמקשטת את שולחן השבת ושכולם בוצעים ממנה נתחים עוד לפני כניסת השבת - כזו לא הייתי מכינה.

והינה, בשנה המוזרה הזו, אני מכינה כמעט כל שבת 2 חלות על פי המתכון של אורי שפט מייסד מאפיית לחמים - האחת נקייה "שלא מלכלכת" והשנייה מקושטת ומהודרת - בכל פעם קישוט אחר: שומשום, קצח, גרעינים, פרג - הכל הולך.

אני מנסה קליעות וצמות שונות ומשונות ואיכשהו תמיד חוזרת למקום הפשוט, העדין והכל כך מוכר. צמת 3 רצועות - בדיוק כמו שהיתה לי בשיער, בדיוק כמו שהיתה לי אז בימי התום של ילדותי בקיבוץ.

לסיכום אירועי "זו היתה השנה שהיתה", אני יכולה בוודאות להגיד שזו היתה שנה מדהימה. שנה שהחלה בכאב גדול ובטלטלות ואתגרים מטורפים התגלתה תוך כדי תנועה כשנה נפלאה שבה שזכיתי שוב לשלוף את קלף האומץ ולהעז לקבל את המציאות כמו שהיא ולהתפתח בתוכה - גם ברמה המקצועית וגם ברמה האישית, הרגשית והגופנית. זו היתה שנה של למידה אדירה שהביאה איתה עושר של טעמים וריחות והזדמנויות והכרויות ואני מסיימת את השנה בהודיה גדולה.

תודה לכולכם שאתם קוראים ועוקבים וכולי תקווה שהשנה האזרחית החדשה תביא איתה שפע של דברים טובים והרבה בריאות, שמחה ואהבה לכולם 🙏🏼❤🌹